הגענו הביתה עם הבשורה, מנסים להבין מה עושים עכשיו.
הרופא דיבר על האונקולוגית בתור האמא והאבא החדשים שלי, אז חשבנו שהכי טוב להתקשר אליהם. כלומר, רצינו, חשבנו, ניסינו אבל לא ממש הצלחנו. אז התקשרנו לספר לכמה חברים ואני יצאתי עם קפה למרפסת. בין לגימה לדמעה הצעתי לשי שאולי ישלח מייל עם המכתב של הרופא "אבחנה חדשה של סרטן שד". שלחנו, וחיכינו, אבל אף אחד לא חזר אלינו.
כשעדי ירדה אחר הצהריים החלטנו להתייעץ עם איילת, חברה ותיקה שעובדת בתל השומר. איילת אמרה שמה פתאום אונקולוגית ובכלל צריך להתחיל עם כירורגית שד. בשלב הזה כבר הייתי עייפה מדי והחלטתי לחכות לבוקר, אולי יתבהרו השמיים. בינתיים נורית קבעה איתי דייט בחוף מציצים, כי בבוקר הראשון של הסרטן הכי טוב לראות את הים. התעוררתי בבוקר ורצתי למחשב לראות אולי יש בשורה מהאונקולוגית אבל המייל היחיד שקיבלתי הוא תזכורת מ"בוקינג" שאולי כדאי שאצא לנופש כי מזמן לא ראו אותי באתר.
נסעתי עם שי לוויקס בנמל תל אביב והודעתי לנורית שאני ממתינה לה במשרדים. נורית אמרה שיקח לה לפחות שעה להגיע לחוף מקיבוץ גת. שעה זה המון זמן, בעיקר כשהחרדה מדגדגת את קצות האצבעות ועולה בהדרגה עד שהיא מתיישבת טוב טוב בגרון. אז התחלתי ללכת הלוך חזור במשרדים של וויקס, ניסיתי לקרוא משהו, לכתוב, ירדתי להסתכל על הים, קניתי קפה, עליתי בחזרה וראיתי שעברו 10 דק'. איך אני הולכת להעביר את היום הזה לעזאזל ומה קורה עם האונקולוגית? ואז, ברגע אחד כשהחרדה עברה מהגרון ללב נזכרתי במה שאיילת אמרה על הכירורגית וחיפשתי מספר טלפון בתל השומר.
הגעתי ל"מרכז מירב". אחרי שני צלצולים ענתה לי בחורה שהזדהתה בשם חגית. "היי חגית" אמרתי, "אבחנו לי אתמול סרטן ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו". חגית אמרה שהיא מצטערת לשמוע ושאני אבוא אליהם עכשיו. "עכשיו? כלומר, עכשיו עכשיו להגיע? חגית אמרה שכן. אם יש מלאכים בשמיים אז בטח קוראים להם חגית והם בכלל עובדים בתל השומר. התקשרתי לנורית ואמרתי שיש שינוי בתכנית, נוסעים למקום הרבה יותר מרגיע מהים. החרדה חזרה לקצות האצבעות.
כשהגענו למרכז, חגית ניגשה אליי, הציגה את עצמה ואמרה שכבר קבעו לי מראש תור ל MRI לערב. היא הציגה לי את מנהלת המרפאה ואת העובדת הסוציאלית ואז בשנייה אחת הפסקתי להיות לבד והדמעות ירדו מעצמן (ואולי זה בגלל שנורית היתה איתי?).
נורית נכנסה איתי לפגישה עם ד"ר מנס המנתחת המדהימה שהסבירה מה הולך להיות בתקופה הקרובה, קודם ניתוח ואחר כך הקרנות. ד"ר מנס שאלה אם אני רוצה זמן לעכל או ישר לקבוע ניתוח, ברור שבחרתי בניתוח, לסיים עם זה כמה שיותר מהר. היא גם אמרה לי שגרשון הוא סרטן חמוד ואיטי מאוד. ובהמשך הזכירה עוד מיליון מונחים רפואיים שאני לא ממש מצליחה לזכור. משם כבר עברתי לרחל, האחות, שבמבטא אנגלוסקסי כבד ונעים הסבירה לי על "סימון" שיעשו לי יום לפני הניתוח, ומה הפרוצדורה הניתוחית, ועל גודל הצלקת. ביקשתי מנורית שתזכור כמה שיותר פרטים כי אני לא הצלחתי לזכור כלום באותו היום.
יצאנו מתל השומר בשתיים ונורית מיהרה להחזיר את האוטו לקיבוץ. ביקשתי שתוריד אותי בירידה לכביש 4 כי יש לי חשק ללכת. הרמתי את הראש וראיתי שבאמת התבהרו השמיים, הלכתי 5 ק"מ עד לבית שלי בגבעתיים, בצעדים קלילים, אולי אפילו דילגתי להנאתי, הרגשתי שזכיתי בלוטו והתקשרתי לעדכן ידידים ומכרים.
בשבע בערב חזרנו למרכז מירב לMRI. חברה סיפרה לי שזאת בדיקה לא נעימה ובעיקר מרעישה וכדאי שאקח כדור הרגעה לפני. אז הוצאתי וואבן מהמגירה ובלעתי את הכדור כבר בדרך. המרכז היה שקט בערב. שני גברים ישנו על הכסאות בחדר ההמתנה. די מהר קראו לי להכנס. האחות שתדרכה אותי לפני הבדיקה חקרה אותי על מספר הקעקועים שיש לי (7) ואמרה שהם עלולים לשרוף בבדיקה, והסבירה שבשלב מסוים יזריקו לי חומר ניגוד שאמור להיות קר ולעתים גם קצת שורף אבל שאסור לי בשום אופן לזוז כי אז יפסיקו לי את הבדיקה ולא אוכל להמשיך אותה. הבחורה שלפני, למשל, לא הצליחה לסיים את הבדיקה.
נכנסתי למכונה ונשכבתי בתנוחת סופרמן - עם הזרועות קדימה הראש כלפי מטה כמו בעיסוי והציצי על מגש. שאלו אותי אם אני רוצה לשמוע את עידן רייכל באוזניות, אמרתי שבסדר. הכדור התחיל להשפיע. הרגשתי נינוחה והמכשיר התחיל לעבוד. הצפצופים היו באמת נוראיים ואת עידן רייכל לא שמעתי. מדי פעם הצוות דיבר אליי באוזניות וספר לי את הדקות, "עכשיו 4 דקות", "עכשיו נזריק לך את החומר, זה יקח 8 דקות, אל תזוזי", עשיתי נשימות בזמן שהחומר קירר לי את הגוף.
כל הסיטואציה ההזויה הזאת עם תנוחת סופרמן, הרעשים הנוראיים, הדיבור באוזניות וכדור ההרגעה איכשהו הצחיקו אותי. וכשאסור לי לצחוק אני ישר חושבת על מאיה אחותי הקטנה שהכי מצחיקה אותי בעולם. "לכי מפה, מאיה, את לא תנצחי הפעם", חשבתי על הילדים שלי, סיפרתי להם שאני לא אקח להם את האמא שלהם, אני עומדת לנצח את החרא הזה, דמיינתי את הטיולים האחרונים שעשיתי בעולם, יוון והודו, ובסוף מצאתי אסטרטגיה, דמיינתי שאני ירדן ג'רבי במשימה של הישרדות ואני לא עומדת לזוז מילימטר. איכשהו הדקות חלפו ואחרי חצי שעה הודיעו לי שסיימתי. הרופאה ניגשה אליי ואמרה לי שהייתי מצטיינת המשימה. ומה הפרס? חשבתי לעצמי, אולי מישהו יחליט להעניק לי שרשרת חסינות?