כבר תקופה די ארוכה שאנחנו משתעשעים עם הרעיון לאמץ כלב נוסף. כלב אמיתי כזה, עם תעודות ושושלת, לא עוד אחד מהאוסף של צער בעלי חיים. הכיוון היה דוברמן, או משהו בסגנון. ואפילו שם בחרנו לו "גרשון הבת", לא משנה המין, העיקר להצחיק את עצמנו.
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד ומהר מאוד החיים שלי שינו כיוון מבלי להתייעץ איתי יותר מדי.
בסוף אוגוסט, בדרך לתל אביב, קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. בחורה מתוקה מקופת חולים התקשרה להגיד לי שפספסתי בשנה שעברה את בדיקת הממוגרפיה ויש לה תור פנוי בשבילי לעוד 3 ימים. זרמתי. נסעתי לבדיקה וקיבלתי תוצאות במקום שהבדיקה תקינה לחלוטין. עברו כמה ימים ושוב התקשרה אותה בחורה, או אולי בחורה אחרת שנשמעה לי ממש מתוקה, ואמרה לי שהייתי אמורה לעשות גם אולטרסאונד בגלל מבנה ועניינים. קבעתי תור לאמצע אוקטובר ובינתיים ברחתי ליוון ודי שכחתי מכל העניין. יומיים אחרי שחזרנו לארץ בגלל הגיוס של שירה (אחרת אין סיכוי שהייתי חוזרת) פתחתי את היומן וראיתי שקבעו לי בדיקה. במהלך הבדיקה, הרופאה בישרה לי שהיא רואה "ממצא חשוד" - לא משהו שנראה לה בעייתי במיוחד אבל כדאי שאעשה ביופסיה. כשהגעתי לביופסיה (הפעם כבר הגעתי עם שי כי פחדתי ללכת לבד) הרופאה הסבירה לי את הפרוצדורה ואמרה שהולכים להוציא משהו מה"גוש". גוש? מה פתאום גוש? ממתי זה נהיה גוש? ואז נשברתי והתחלתי לבכות, הרבה רחמים עצמיים נשטפו שם בחדר. הרופאה שאלה אותי למה אני בוכה אבל לא רציתי לענות, בפנים כבר ידעתי. חיכינו יחד שבועיים לתשובות, שבועיים שנעו בין חרדה להדחקה.
לפני שבוע הלכתי לאסוף משהו ממתחם הבורסה. כשהייתי בדרך רופא המשפחה שלי התקשר. "הלית, אנחנו צריכים לדבר". הוא ביקש שאגיע מחר, "שום מחר" אמרתי לו, "אני בדרך אליך עכשיו". עדכנתי את שי שיעשה סיבוב פרסה ועצרתי מונית. אני לא זוכרת הרבה מהדרך הזאת, או איך בכלל שרדתי אותה, אני היפוכונדרית אמיתית ומיליון סרטים עפו לי במוח.
עליתי לקומה החמישית למרפאה של קופת חולים מאוחדת בקניון גבעתיים, בחיים לא ידעתי שמעליות יכולות לעלות לאט כל כך.
בכניסה לחדר של הרופא עמדה זקנה שפטפטה עם מישהי. שאלתי אותה בנימוס אם היא נכנסת לרופא או שהיא סתם שמחה לחסום אותי, היא ענתה לי ברשעות "זה התור שלי ואת תסתלקי מכאן". אולי ביום אחר הייתי קצת נעלבת ומחפשת מקום פנוי במסדרון אך לא ביום כמו היום. עליתי על קצות האצבעות מעל ראשה של הזקנה, נופפתי לרופא לשלום בנימוס שלא היה מבייש גם את קייט מידלטון ואמרתי "דוקטור, הגעתי".
הרופא שלח את הזקנה לשבת במסדרון ואמר לי להכנס. הכסא היה בקצה מרוחק של החדר, הרבה יותר ממרחק של 2 מ' כמ ושמחייב הריחוק החברתי. התיישבתי. החדר נראה לי גדול כל כך ואני הרגשתי כמו ילדה קטנה שהעמידו בעונש בפינה. "דוקטור, אז מה יש לי?". הוא חייך (או שאולי קיוויתי שיחייך) ואמר לי "יש לך סרטן שד". בום. ואז פרצו הדמעות. שאלתי אותו אם אני אחלים? אם אני אצא מזה? בטח שאלתי אותו אם אני עומדת למות כי הפעם היה נראה לי שהוא צוחק בקול ואז הוא ענה לי "זה קטן, וזה בזמן, יהיה קצת לא נעים אבל את תעברי את זה". מהחדר שלו יצאנו לסיבוב VIP במרפאה. ניגבתי את הדמעות והגנבתי מבט מתנשא לזקנה במסדון. הוא לקח אותי למעבדה, לעובדת הסוציאלית ולמנהלת המרפאה. בשלב הזה גם שי הגיע.