שקט...
אחרי ה MRI צריך לחכות, להבין אם הסרטן התפשט וכמה - וכשיש שקט גם יש מקום לחרדה שהולכת ומתפשטת בגוף, מסרבת לפנות את מקומה. ניסיתי לריב איתה, עם החרדה, אבל היא עקשנית, כמו ילד בן שלוש שנשכב על המדרכה בצרחות ומודיע להורים שלו שמכאן הוא לא זז עד שהוא מקבל את הסוכריה שהוא רוצה. גם אני רציתי סוכריות, שיפגיזו אותי בסוכריות, כמו חתן בר מצווה. אבל לא היו - היה שקט, אין תשובות והזמן לא עובר.
זכרתי שד"ר מנס דיברה על תשובות בתוך יומיים, התקשרתי לנורית לוודא שזה שזה נכון, אבל נורית אמרה שהרופאה דיברה על כמה ימים, שיט.
היו לי המון מחשבות בתקופת ההמתנה אבל אני לא מצליחה לשחזר אותן עכשיו כי הן שקעו בינתיים במעמקי ההדחקה. כל מחשבה שאני מנסה לשחזר עכשיו לא מרגישה לי אותנטית מספיק. אני כן זוכרת את הפחד. פחד מוות. אפילו שיחה סתמית על תכניות נסיעה בקיץ ניערה אותי. ומה אם לא יהיה עוד קיץ? הזמן היה חסר משמעות ומלא משמעות בו זמנית. ואם כבר מדברים על זמן, אנשים ניסו להרגיע אותי, המליצו לי "להתחבר לגוף שלי", להיות ב"כאן ועכשיו" וכאלה. ת'אמת, אני מאוד מאמינה במיינדפולנס, גם עשיתי קורס בפסיכותרפיה מבוססת קשיבות במסגרת לימודי התואר השני שלי באוניברסיטת חיפה, אבל להתחבר לכאן ועכשיו בתקופה הזאת? לא ממש בא לי, מעדיפה להיות שם ואחר כך. קראתי גם המון על התמודדות של נשים עם סרטן השד, היו כאלו שהתייחסו אל הסרטן כ"מתנה". הגישה שלי היתה קצת שונה, עוד משהו להתמודד איתו, לנצח ולהמשיך הלאה.
ביום רביעי בערב קיבלתי הודעה משיבא שיש תוצאות. שי עבד בחדר ואני החלטתי להסתכל לתוצאות בלבן של העיניים. ישבתי על הספה בסלון וביד רועדת הקשתי את הקוד הסודי שנשלח אליי. התוצאות קרצו לי מהמסך. חיפשתי את שורת הסיכום. "שד שמאל, רביע חיצוני אמצעי – גידול ידוע עם סמן. BIRADS 6". יש!!! הוא ידוע, הוא מוכר הגידול שלי, אין שום גילוי חדש. רצתי בשמחה לחדר עבודה של שי וצרחתי את התוצאות באמצע ישיבת זום עם חצי וויקס. עכשיו גם יכולנו לספר לכולם בלי להדאיג יותר מדי, הולכים לניתוח. סיפרנו לילדים, להורים, למשפחה ולחברים שעדיין לא היו בסוד העניינים. גם את הפרק הראשון ביומני גרשון כתבתי כבר למחרת בבוקר.
האנשים שסיפרנו להם הגיבו די בשוק, אבל עם המון אמפתיה. נשמנו לרווחה וישבנו בסלון, הרגשנו שעוד שלב מאחורינו ושמעכשיו דברים יהיו יותר רגועים - ואז הגיעה הסנונית הראשונה: פתאום דפיקה בדלת, שליח של WOLT עמד בפתח עם חליפה כחולה וחבילות בצבע כחול תואם. הבנידודים המתוקים של שי, שרובם חיים בארה"ב, שלחו לי חבילה מוגזמת במיוחד מ SWEETBOX.
למחרת, עדי חברה (ושכנה) שלי ירדה עם עוגה לשבת, יונתן המתוק מ"מעפילים" שלח לי הודעה שאבחר מה שאני רוצה מהאתר שלו, ולסיום גידי ושרון הניחו לי שישיית בירות ליד הדלת, כדי שאוכל להטביע את יגוני בטיפה המרה.
זו היתה הפתיחה, מכאן כבר אי אפשר היה לעצור את הזרם, עוגות, מגשי פירות, סבונים ונרות, פרחים, ארוחות בוקר, קאפקייקס, מחברות, כמויות מטורפות של אלכוהול. אם הייתם באים אליי בתקופה הזאת ומציצים מהעינית של הדלת, גם אתם הייתם יכולים לראות את טור השליחים של WOLT עומד בצורה מסודרת עד קצה המסדרון.
בערב שלפני הניתוח קפצנו לכפיר למסיבת יום הולדת של אלירן. ממש לפני שיצאנו סיון יצאה למרפסת, גוררת טרולי בצורת חיפושית. הם כתבו לי מכתב שבו הם הסבירו שאמנם הם ראו שקיבלתי המון מתנות, אבל הם בעצם החברים האמיתיים שלי שאוהבים אותי באמת. אם יש משהו שחבורת "וויקס" (החברה ששי עובד בה) הזאת לימדה אותי, זה שלגיל אין שום משמעות. המבוגרים יותר בחבורה צעירים ממני רק בעשר שנים ועם הזמן הם הפכו להיות סוג של משפחה. סיון ביקשה שאפתח את הטרולי, אבל מרוב שצחקתי כמעט ולא הצלחתי לפתוח את המזוודה. בפנים היה כל מה שצריך לאשפוז קצר בבית חולים: נעלי בית מנומרות בגווני ורוד, בקבוק שתייה של בראץ, מסיכת פנים כדי שאהיה יפה גם בבית החולים, מסטיקים, סבונים, קרם ידיים, מברשת שיניים ומשחה, מטהר אוויר, חוברת תשבצים, שפתון בטעם תות ומגבונים - והכל ממותגים ואיכות שאפשר להשיג רק במקס סטוק או בדוכנים הפחות איכותיים של שוק הכרמל. כמובן שהבטחתי להם שעם התיק הזה אגיע לאשפוז.
בבוקר שלמחרת התעוררתי בהתרגשות, הולכים להוציא את גרשון. יצאנו מהאוטו, ובבגדים שחורים ומזוודה אחת בצורת חיפושית נכנסנו לבית החולים. בזווית העין ראיתי אנשים מחליפים מבטים, מגחכים, מנסים להבין מי זאת ההזוייה שארזה לעצמה מזוודה של ילדה בת חמש. אבל למי אכפת? שמחתי שאני יכולה להשתעשע. קיבלתי חדר זוגי בכירורגית ג'. אחרי היכרות קצרה עם השותפה שלי לחדר הוצאתי את תכולת המזוודה. הנחתי שקית עם לבבות שוקולד שעדי נתנה לי על הכרית. ואת יתר הדברים הנחתי בצורה מסודרת על השידה שליד המיטה. עוד לפני שסיימתי לפרוק שי נעלם. מסתבר שהשליחים של WOLT הגיעו גם לבית החולים. החברים של שירה הבת שלי שלחו לי מארז קאפקייקס מהמם במיוחד שהיה כתוב עליו GOOD LUCK MOM. אין דבר שמרגש אותי יותר מזה שהחברים של שירה קוראים לי אמא, הסיפור על הילדים האלה, שרובם כבר חיילים עכשיו, הוא חומר לספר נפרד, אבל רק אציין שאני אוהבת אותם כאילו היו הילדים שלי.
עכשיו התחיל המסע שלי בבית החולים. היה יום לא פשוט וכואב במיוחד, אבל אני כאמור הייתי עסוקה בלהצחיק את עצמי. אז מצאתי לוקיישנים שמצטלמים טוב במיוחד, את הגינה הקטנה במרכז מירב הפכתי למרפסת בבונגלוס בתאילנד, שלט של רפואה גרעינית הפך להיות שלט לתור בספא, ארוחת הצהריים של בית החולים הצטלמה כארוחת מישלן, ובזכות כל האנשים האלה שאוהבים אותי המסע שלי הפך להיות נסבל.
אז כן, לא ראיתי בסרטן מתנה והייתי מעדיפה שהוא לא יהיה בכלל (תסלחי לי גרשון) אבל זכיתי בכל כך הרבה אהבה ואם יצא משהו טוב מהגרשון הזאת, זה שהיא עזרה לי לראות אותה.